כל ספר חדש של מורקמי הוא חגיגה עבורי!!! אני אוהבת את ספריו של הרוקי מורקמי, בייחוד הסוריאליסטים שביניהם, וקראתי את רובם מלבד אחד או שניים. שמחתי לצלול שוב לתוך מילותיו של מורקמי לאחר תקופה ארוכה שבה לא יצא ספר חדש שלו. הספר מבוסס על נובלה קצרה שפורסמה ב- 1980 והורחבה על ידי הסופר בתקופת הקורונה. אגב, יש גם אזכור קטן למגפה בספר.
"העיר וחומתה החמקמקה" מאת הרוקי מורקמי הוא רומן ריאליזם קסום משובח העוקב אחר גיבור עלום שם, מוטיב חוזר בספריו של מורקמי, המחפש משמעות לחייו. הספר כתוב בגוף ראשון ועוסק בזיכרון, געגוע ואובדן זהות דרך מסע פיזי ומטפורי של הגיבור. הוא מחולק לשלושה חלקים הנעים בין מציאות לדמיון בצורה הרמונית.
גיבור הספר הוא רווק בן 45 שעדיין לא התאושש מאובדן אהבת נעוריו ושוגה בזיכרונותיו עליה. געגועיו אליה עיצבו את דמותו. הגיבור והנערה, שניהם אאוטסיידרים בדרכם, נפגשו בתחרות כתיבה בהיותו בן 17 והיא בת 16. הם התחילו להתכתב ולהיפגש, ויחד דמיינו עיר מוקפת חומה, שבה שומר סף חסון מונע כניסה ויציאה ממנה, חדי קרן משוטטים ברחובות, ולזמן, המסומל באמצעות שעון ללא מחוגים, אין משמעות. אה, כן, ומי שנכנס לעיר נאלץ להיפרד מצילו ואינו יכול עוד לעזוב אותה.
יום אחד הנערה, שאף היא חסרת שם, נעלמת ללא הסבר, לשברון ליבו של הגיבור. לימים הוא מוצא עצמו באותה עיר מסתורית, שבה הוא פוגש אותה שוב בספרייה המאחסנת חלומות מאובקים במקום ספרים, אך היא אינה זוכרת אותו.
שנים לאחר מכן הגיבור מתפטר מעבודתו רבת השנים בחברה להפצת ספרים ומתקבל לעבודה כמנהל ספרייה קטנה בעיירה מבודדת בהרים. שם הוא פוגש מספר דמויות ססגוניות, בהן מנהל הספרייה הקודם, הלובש חצאית וחובש כובע בארט, ונער מופנם המבלה את ימיו בקריאה בספרייה. גם שם הוא ממשיך להרהר בנערה, וניצב בפני החלטה קשה בנוגע לעולם שבו יבחר לחיות.
נהניתי מאד מהספר, מהכתיבה ומהגיגים. כמו בכל ספריו של הרוקי מורקמי, גם כאן מוטיבי הבדידות, הצל והחומה נוכחים מאוד. החומה בספר אינה רק גבול פיזי אלא כמעט ישות חיה. היא מייצגת את הפחד מהלא־נודע ומשינוי. ככל שהדמויות מנסות להגן על עצמן באמצעות הסתגרות, כך הן הולכות ומאבדות חלקים מעצמן. הצל למעשה מסמל את החלקים האבודים. כמו בכל ספריו גם כאן יש חתולה ואזכור קצר לבאר, מוטיב מוכר מספריו האחרים. הפעם לבאר אין תפקיד מהותי בסיפור, ואת תפקידה כסמל לצלילה לתת-מודע מחליפה החומה.
אהבתי את ההתכתבות עם הסופר גבריאל גרסיה מארקס והקריצה לז'אנר הריאליזם הקסום שמאפיין את ספריהם של השניים. התרשמתי מתיאורי העיר עם החומה, מהפשטות של החיים בה ובעיירה המבודדת, מהמינימליזם באגירת חפצים, ומעל הכול, איך לא, מהספרייה המקומית הקטנה. הספר עוסק בנושאים מורכבים כמו מוות, אהבה, בדידות, ניכור קיומי ומציאת מקומנו בעולם, המוסיפים עומק רגשי ופילוסופי לעלילה.
למרות עוביו, הספר נלגם במהירות. יש לציין שהעלילה כאן אינה העיקר. הספר מונע יותר על ידי הדמויות ועולמן הפנימי מאשר על ידי ההתרחשויות עצמן. חוזק הספר טמון בכתיבה המינימליסטית, באווירה החלומית והמלנכולית לפרקים, ובהתבוננות פנימית לנפש האדם. הסיום, כדרכו של מורקמי, נותר פתוח מבלי לספק תשובות חד־משמעיות. יש חזרתיות קלה על תיאורים ומשפטים, אך זה לא פגם בהנאת הקריאה שלי.
קוראים המחפשים עלילה מהודקת, קצב מהיר או תשובות ברורות עשויים למצוא את הספר איטי ומופשט מדי, אך עבור מי שנהנים מאווירה חלומית, התבוננות פנימית וריאליזם קסום במיטבו יימצאו כאן חוויית קריאה ייחודית. אוהבי מורקמי בהחלט ייהנו מהספר. אם עדיין לא קראתם את שאר ספריו, אולי עדיף לכם להתחיל דווקא ביצירות מוקדמות יותר שלו. אני בכל מקרה אהבתי מאוד את הספר וממליצה עליו בחום!
בשורה התחתונה: כשהגבול בין דמיון למציאות מיטשטש!
"העיר וחומתה החמקמקה" מאת הרוקי מורקמי
תרגום: עינת קופר
הוצאת כנרת, 2026, 512 עמ'
