איזה ספר חמוד! כולנו זקוקים מדי פעם לזמן לעצמנו, זמן לבד, לא שכן ילדים למשפחות גדולות, ועל זה בדיוק הספר.
ליילה היא קופיפה ממשפחת בבוני המדריאס ולה משפחה קולנית ואוהבת. הבעיה שיש יותר מדי מהם (הורים, דודים, דודות, בני דודים) ואין לה דקה מנוחה. הם כל הזמן רוצים לחבק ולנשק אותה, לטפל בה ולנקות אותה. הם רעשנים ופעילים מאד ולא יושבים דקה בשקט. לליילה נמאס מכל ההמולה והיא מחליטה לברוח. היא רצה ורצה עד שהיא מגיעה למקום בו היא לא רואה, לא מריחה, ולא שומעת את קרוביה הרעשנים. היא נתקלת באבן חדה ואין אף אחד שמרגיע את הכאב בנשיקה. היא מבקשת מלטאה ששוכבת על אבן לתת לה נשיקה, אך הלטאה אומרת שהיא עסוקה בלא לעשות כלום. כך ליילה שלנו לומדת מהלטאה הלא פעילה בעליל את הכיף בסתם להתבטל ולא לעשות כלום מלבד לשבת בלי לזוז, להרגיש את השמש, להקשיב לטבע ופשוט להירגע (יוגה 101 לחיות).
לאחר שליילה ממלאת מצברים, היא מרגישה שמיצתה ומתחילה להתגעגע למשפחתה, רעשנית ככל שתהיה. לאחר שהיא מבינה שתמיד תוכל לחזור ל"מקום השקט" שלה ולהיפגש עם הלטאה, היא חוזרת הביתה. שם מקבלים את פניה בני המשפחה בששון ובשמחה (מוזר שלא הרגישו בחסרונה ולא יצאו לחפשה).
הספר חמוד מאד והרעיון מקורי. אהבתי את המסר של הספר שכל אחד מאיתנו צועד לקצב אחר וזה בסדר לרצות להיות לבד מדי פעם. האיורים מקסימים ומלאי הבעה ומדגישים את המסופר. אהבתי ואני ממליצה!
בשורה התחתונה: זמן לבד לפעמים טוב לנפש!
הַסּוֹפֶרֶת וְהַמְּאַיֶּרֶת גַּלְיָה בֶּרְנְשְׁטֵיין מְסַפֶּרֶת
כֵּיצַד לֶיְלָה נוֹלְדָה: "הָרַעְיוֹן צָץ בְּרֹאשִׁי כְּשֶׁצָּפִיתִי
בְּקוֹפִיף תִּינוֹק עוֹשֶׂה אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים וּמְקַבֵּל הֲמוֹן
תְּשׂוּמַת לֵב, מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶצְלֵנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. דִּמְיַנְתִּי
יַלְדָּה חֲכָמָה וְדַעְתָּנִית שֶׁכָּל זֶה קְצָת יוֹתֵר מִדַּי
בִּשְׁבִילָהּ, וְהִיא הוֹלֶכֶת בְּדֶרֶךְ מִשֶּׁלָּהּ וּמְגַלָּה אֶת
הַקֶּסֶם שֶׁל הַלְּבַד. אֲנִי מְקַוָּה שֶׁכָּמוֹנִי, גַּם אַתֶּם
תֹּאהֲבוּ אוֹתָהּ.
אֲבָל בְּבַקָּשָׁה, בְּלִי יוֹתֵר מִדַּי חִבּוּקִים וּנְשִׁיקוֹת... פִיכְסָה!"
"לילה" מאת גליה ברנשטיין
תרגום: שהם סמית ואמנון כץ
הוצאת כנרת, 2023, 32 עמ'
