"השטעטל האבוד" מאת מקס גרוס הינו רומן מרתק בעל רעיון מקורי על זהות, מסורת והתנגשות בין ישן לחדש. הוא נפתח בנקודת מוצא מעניינת: מה היה קורה אילו שרד בפולין כפר יהודי (שטעטל) נסתר שהצליח לחמוק מן השואה. הספר כתוב בגוף ראשון על ידי מספר אלמוני יודע כל, אחד מתושבי כפר זה, מה שמוסיף למסתורין.
כפר יהודי אחד, קרסקול, נותר מנותק ומבודד מהעולם החיצון במשך עשרות שנים, ללא שום מודעות למתרחש בחוץ. פרעות רבות פסחו על תושביו והם לא שמעו על השואה, מחשבים ושאר מותרות טכנולוגיות. תושביו עדיין מקיימים אותו אורח חיים דובר יידיש שקיימו אבותיהם לפניהם. הקשר היחיד שלהם עם העולם החיצון הוא דרך להקת הצוענים שאחת לכמה זמן מפציעה במקום ומחליפה איתם סחורה. כאשר אישה שהתגרשה מבעלה נעלמת ועולה חשד שנרצחה בידי בעלה לשעבר, יתום בשם יענקל נשלח לדווח על כך לרשויות פולין וכך פותח תיבת פנדורה. בעקבות חשיפת הכפר, העולם המודרני מטלטל את חייהם של תושביו ומביא איתו שינויים במסורת, בכלכלה ובאורח החיים. לא כולם מקבלים את השינויים בברכה, והפער בין השמרנים לתומכי הקדמה יוצר קרע בכפר.
הסיפור נע בין סיפורו של הכפר והשפעת חשיפתו על תושביו לבין סיפורו של יענקל בעולם החיצוני. המפגש בין התרבויות היה מעניין, במיוחד הפער בין תושבי קרסקול לבין העולם המודרני שנחשף בפניהם. הבידוד שהגן על הכפר מפני העולם הוא גם מה שהפך אותו לפגיע כשהעולם סוף סוף הגיע אליו. במקביל, מעניין היה לראות את תגובת תושבי פולין לחשיפת הכפר. רבים מהם פיקפקו בעצם קיומו והאמינו שמדובר בבדיה של היהודים שנועדה לסחוט כספים מהמדינה. אהבתי את שבירת הקיר הרביעי על ידי המספר (הפנייה לקורא), שהוסיפה לספר נימה אירונית והשתלבה היטב באופיו הסאטירי.
חיבבתי את יענקל ולא אהבתי את היחס של הכפר אליו בפרט ואת יחס החברה אליו בכלל. יענקל מגשר למעשה בין שני העולמות, ולכן היה מעניין לראות כיצד הוא מתמודד עם הפער בין המקום שממנו הגיע לבין העולם החדש שנחשף בפניו. תגובתו לחשיפה למודרניזציה הייתה אמינה ואותנטית ועוררה לא אחת חיוך על שפתי.
בסך הכל נהניתי מהספר, אם כי ניתן היה להדקו. זוהי סאטירה חברתית המלמדת הרבה על נפש האדם, על המפגש בין מסורת לקדמה ועל התנגשות בין תרבויות. הספר נוגע בקצה המזלג בהיסטוריה היהודית, כולל התייחסות לרדיפות היהודים לאורך הדורות, לשואה ולמדינת ישראל, ואף מעלה שאלה מעניינת: האם קידמה היא בהכרח דבר טוב? אהבתי שהספר אינו מציג את המודרניזציה כדבר חיובי או שלילי באופן מוחלט, אלא מראה גם את יתרונותיה וחסרונותיה.
יש בספר תובנות עצובות בנוגע לאנטישמיות בעבר ובהווה, כולל התייחסות לסיפורי קונספירציה, עלילות דם ושנאה ליהודים שמתבטאת לעיתים קרובות באלימות נגדם. עצוב לגלות עד כמה מעט השתנה מאז ועד היום. אין חדש תחת השמש, נכתב בקהלת. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואותה אנטישמיות ישנה חיה ובועטת גם כיום בשינוי אדרת עם רוח גבית מאויבינו.
הספר היה מועמד לפרס סמי רוהר לספרות יהודית, ואף נבחר לרשימת הספרים מעוררי הבאז של הניו יורק טיימס ולא בכדי. הספר מעורר מנעד של רגשות ומחשבות. הסוף המריר-מתוק התאים היטב לרוח הספר. ההומור בספר מאזן את הנושאים הכבדים ומאפשר לעסוק גם בנושאים לא פשוטים בלי שהסיפור יהפוך לכבד מדי. למרות שהאמצע מעט נמתח, הרעיון המקורי, המפגש בין שני העולמות והנושאים שהספר מעלה הופכים אותו לספר מיוחד שנשאר איתי גם אחרי שסיימתי לקרוא. אהבתי ואני ממליצה!
| בשורה התחתונה: שטעטל אחד, שני עולמות, והמון שאלות על טבע האדם. |
"השטעטל האבוד" מאת מקס גרוס
תרגום: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, זמורה, ביתן 2026, 368 עמ'
